פרסם אצלנו

עבודה
בשאר העולם

עבודה
באוסטרליה

עבודה
באירופה

עבודה
באנגליה

עבודה
בקנדה

עבודה
בארה"ב

עבודות בחו"ל	לוח שותפים	דירות בחו"ל	ויזה לארה"ב	Navigator	פורומים	טיפים	אולסייל
לימודים בחו"ל	חוויות מהעבודה	מדריכי וידאו	מדריכים בארה"ב בקנדה באנגליה באירופה באוסטרליה בשאר העולם	מידע נוסף ביטוח לחו"ל טיסות לחו"ל לוח יד שנייה לימודים בארץ

חוויות מהעבודה

חוויות תרמילאים

באסטות ביפן

עבודה בחו"ל > עובדים בחו"ל > באסטות ביפן > עבודה בבאסטות ביפן

הצג חוויות בתחום:

סוכן נסיעות אישי
מתחייב למצוא לכם את
כרטיס הטיסה הזול ביותר!

03-7777188

עבודה בבאסטות ביפן

שתף בטוויטר

שתף בפייסבוק

תן למעסיק לרדוף אחריך

הדפסה

שלח לחבר

"חיכיתי ביחד עם עוד מספר "גאג´ינים" שביפנית זה אומר כל מי שהוא לא יפני, וכססתי את ציפורני"

מאת העובד: רון

איך הכל התחיל...

את ההחלטה לנסוע לעבוד ביפן קיבלתי בעקבות נמרוד שכשחזר משם, במשך חודשיים לא הפסיק לזיין לכולנו את השכל על כמה שהיה לו מדהים. אני, שכבר הספקתי לטייל בכמה וכמה מקומות בעולם (דרום אמריקה, קמבודיה, הודו) הסתקרנתי מאוד עקב ההתלהבות של חברי. יפן תמיד סקרנה אותי, אני מת על סושי וההרפתקאה מאוד קרצה לי. לאחר אי אלו התלבטויות חיכיתי לסוף הסמסטר באוניברסיטה לסיום התואר וקניתי את כרטיס הטיסה.

ההגעה ליפן

נחתתי לפנות ערב בשדה התעופה "ניריטה", שדה התעופה המפורסם ביפן, שנבנה כולו על אי מלאכותי בלב ים. משדה התעופה יצאו כמה כבישים שכולם למעשה גשרי ענק שמחברים את שדה התעופה אל העיר אוסקה, העיר השנייה בגודלה ביפן. במעבר מהמטוס לשדה עצמו הכל השתנה סביבי .שלטים באותיות מוזרות, קיוסקים עמוסי אוכל לא ברור, קול צווחני שחזר והודיע משהו במערכת הכריזה בחצי דיבור חצי צעקה.
מהר מאוד הבנתי שהאנשים בשדה התעופה לא דוברי אנגלית, אפילו לא המאבטחים והסדרנים. חיכיתי ביחד עם עוד מספר "גאג´ינים" (ביפנית זה אומר כל מי שהוא לא יפני, זאת אומרת זר) וכססתי בסבלנות את ציפורניי מוכן לקראת החוויה שבפתח. כמו לכל הפקידים היפנים גם לפקיד שעמד מולי לא הייתה שום הבעת פנים ושום יכולת לתקשר איתי, זאת מכיוון שלמרות שהוא עובד בשדה התעופה בתור פקיד, אנגלית הוא לא יודע. המתנתי כמה דקות ולאחר שיחה הזויה ביותר שתוכנה היה כמה מלמולים שלי והנהונים של הפקיד בראשו, נשלפה חותמת קטנה, ובדפיקה אחת בדף שלוש בדרכון נפתחו בפני שערי יפן. יצאתי דרך דלתות הזכוכית המשוכללות וחיפשתי טלפון ציבורי בין כל מכונות הממכר האוטומטיות. היו לי בכיס רק חבילת סיגריות אחת, מאתיים דולר ומספר טלפון של בחור שקוראים לו יואב. ניסיתי כמה פעמים לחייג אבל לא הייתה תשובה בצד השני. זה היה השלב בוא התחלתי לפקפק בחוכמת מעשיי. לנסוע למדינה זרה ,עם מאתיים דולר בכיס, מספר טלפון של מישהו ורק חבילת סיגריות אחת. ייתכן כי טעיתי? חיכיתי מספר דקות וניסיתי לחייג שוב. הפעם ענה לי קול בצד השני: "הלו", יואב ענה. לאחר שיחה מהירה הוא קבע להיפגש איתי בתחנת הרכבת, ומשם נסענו אל דירת העובדים. דירת עובדים הוא מושג שאני מניח שקיים בכל העולם. זהו בדרך כלל המקום בו כלל הישראלים גרים ביחד. לפעמים באותו הבית, לפעמים בשכנות, אבל תמיד ביחד.

מתחילים לעבוד

יומיים אחר-כך כבר יצאתי אל "השטח", חמוש במוטיבציה, נסעתי עם "בסטיונר" ישראלי וותיק ללמוד את רזי המקצוע. עלינו על מסחרית ישנה עמוסת ציוד, כאשר רכב ישן ביפן זה כל רכב שנמצא יותר מחמש שנים על הכביש. סובארו שנת תשעים אפשר למצוא שם רק במוזיאונים. נסענו חצי שעה והגענו אל מעין שוק פתוח, מרהיב ביופיו, עמוס דוכני אוכל, תכשיטים ודברים אחרים. הוצאנו בזריזות את הדוכן המתקפל מהרכב ביחד עם הסחורה- תכשיטים, תיקים, ארנקים ושעונים. כל הסחורה הייתה מעוצבת בעיצובים בסגנון של החברות המפורסמות. תיקים בסגנון של "לואי וויטון", בית האופנה הצרפתי, הם הלהיט הנמכר ביותר ביפן, ממש כמו לחמניות בשש בבוקר. ארנקי "שאנל", מחזיקי מפתחות של פנדי ועוד (ליפנים אין בעיה שהם לא המקור - העיקר שיהיו דומים). העמדנו הכל בשולי הרחוב הראשי של השוק והמתנו לעוברים ושבים. לכל הנרתעים - השפה היפנית לא שפה קשה מדי ועם הזמן והניסיון לומדים הרבה ומצליחים למכור ולעשות כסף טוב. תוך כמה ימים כבר הפכתי ל"בסטיונר" מקצועי, מידי פעם אפילו ניסיתי לצעוק משפטים ביפנית, שלא תמיד ממש הבנתי מה הם אומרים אבל שיהיה. לקח כשבוע ימים של "חפיפה" עד שנתנו לי לעבוד לבד. שעות העבודה משתנות, תלוי באיזור שעובדים, ישנם מקומות שבהם רוב האוכלוסייה היפנית מסתובבת בשעות היום ויש איזורים שעיקר הפעילות היא בערב. היפנים מטבעם מאוד נחמדים ואדיבים וקל לתקשר עמם.

המלצה חמה...

עבדתי ביפן חצי שנה ובאותה תקופה ראיתי דברים מדהימים, לפעמים עוצרי נשימה. מטוקיו בצפון מרכז יפן, ועד נגאסקי בדרום. דרך קיוטו, הירושימה, נאגנו ועוד המון ערים מדהימות. אני אאלץ להצטרף לנמרוד, החבר שגרם לי לנסוע לכל הסיפור הזה, ולהגיד שקשה לתאר את יפן במילים. עבודה בחו"ל זה עולם אחר, חוויה לכל החיים. הריחות, האנשים, המסורת, התרבות, הבילויים ובייחוד הדברים הקטנים שכל כך שונים מכל מקום אחר, לא רק מישראל אלא מכלל העולם. השפה, בתי המרחץ הציבוריים, ההתנגשות בין המזרח למערב. ההתנגשות בין השמרנות המושרשת של היפנים לקידמה הטכנולוגית המטורפת שיש להם, וכמובן האוכל הטעים והמיוחד שלא ניתן למצוא מחוץ ליפן, אפילו לא במסעדות יפניות יוקרתיות בצפון תל אביב, וקחו את זה מאחד שחולה על סושי ומבקר לפחות אחת בשבוע ב"MOON" התל אביבית בבוגרשוב. המלצתי היא, סעו, ולא בגלל הכסף. או יותר נכון לא רק בגלל הכסף :)